יום שני, 6 במרץ 2017

משנה מקום, משנה הרגלי קריאה?


אני אוהב לחשוב שאני אדם בעל טעם מְגֻוָּן ואֶקְלֶקְטִי. לא אֶקְלֶקְטִי מספיק כדי לרכוש (ולקרוא) את כל ארבעת הכרכים של מכתביו של סמואל בקט, אולי (צריך לשמור משהו לפנסיה..) אבל מספיק מְגֻוָּן כדי לקרוא ולדווח פה על ספרים כמו לובסטר מאת הסופר הצרפתי גיום לקבלהוסיפור השיניים שלי מאת הסופרת המקסיקנית ולריה לואיסלי. ישפטוני קוראי המעטים. 

כשזה מגיע לספרות ולמוזיקה, לאופנה ואפילו לקולינריה, אני משתדל לשמור על ראש פתוח, ולנסות דברים חדשים. בגבולות הסָבִיר, כמובן. 

ואולם, כשערכתי לאחרונה סדר בכוננית הספרים שלי, בעקבות מעבר לברלין, נוכחתי לדעת שמרבית הספרים על מדפי ספרייתי נכתבו על-ידי סופרים אירופאים, מִקְצָתם על-ידי אמריקאים, כמה ספורים נכתבו על-ידי סופרים דרום-אמריקאים. אה, כן, יש גם שני סופרים מצרים ולבנוני אחד. אה, ואוסטרלי אחד. זהו. 

בהערכה גסה, ניתן לומר שכ-95% מהספרים שבספרייתי נכתבו על-ידי גברים. לבנים. למעשה, רק שניים מהסופרים שספריהם נחים על כוננית הספרים שלי הם שחורים. אחד מהם עדיין חי - הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, ואילו השני הוא הסופר האמריקאי המנוח ג׳יימס בולדווין, שאת ספרו חדרו של ג׳ובאני קראתי ממש לאחרונה ודיווחתי על רשמיי עליו כאן.

עד כאן לגבי אקלקטיות וגיוון. אך מה לגבי ספונטניות? 

ג׳יימס בולדווין
ספרו של בולדווין נח כבר כמה שנים על מדף ספרייתי. קניתי אותו בחנות ספרים יד-שניה בתל-אביב כמעט ללא כל ידע מוקדם על הסופר או על הספר, מלבד שמדובר ב׳קלאסיקה׳ של המאה-העשרים. ידעתי גם שהסופר אמריקאי. זהו. 

כך, כששלפתי את ספרו של בולדווין מן הכוננית, באקט ספונטני לא מאוד אופייני לי (על-פי רוב אני קורא ספר סמוך לקנייתו. אם מצא את דרכו אל כוננית הספרים, נמוכים הסיכויים שאקרא בו אי-פעם..) לא ידעתי הרבה על הספר, או על הסופר. למעשה, לא ידעתי כלל שהסופר היה אדם שחור. האם זה משנה? ישאלו מי מכם. כן! לדידי זה בהחלט משנה. בעיקר כשמדובר בסופר פוליטי כמו ג׳יימס בולדווין. 

סטיתי מהנושא. מה שבאתי לשאול פה, הוא בעצם מי אני, כקורא? שאלתי פעם, לפני למעלה מחמש שנים, בפוסט שהעלתי כאן, האם טיסה קצרה למדינה אחרת, שינוי מיקום ואווירה, יש בכוחן להשפיע  על אישיותי, לשנות אותי כאדם. בדיעבד, ממרום גילי וניסיוני אני יכול להעיד שהדבר לא ממש אפשרי. הרי מדובר פה בהיעדרות קצרה מידי, שינוי מקום ואווירה למשך כמה ימים לכל-היותר. קשה לצפות לשינוי גדול בתקופת-זמן כה קצרה. 

ואולם, במקרה של העתקת מגורים ממקום אחד למקום אחר - ובמקרה שלי מגדות המזרח התיכון למרכז-צפון אירופה - במקרה כזה מדובר כבר בשינוי מהותי באורח-החיים שעשוי בהחלט להביא בעקבותיו שינויים רבים בהרגלים אחרים.. וביניהם כמובן הרגלי הקריאה

האם המיקום הגיאוגראפי שלי משפיע על הרגלי הקריאה שלי? או שמא זה הֲלַךְ הרוּחַ שמשרה עליי מקום, ההשראה הסביבתית והתרבותית שאני סופג כשאני חי בעיר כזו או אחרת - שמשפיעים יותר מכל על הרגלי הקריאה שלי, איכות הקריאה וכן, גם רמת הגִּוּוּן בקריאה.

במקומות שונים אנו נחשפים לספרים ולסופרים אחרים. קשה להתווכח עם זה.


המקרה של בולדווין הוא כמובן דוגמא אחת בלבד. בעקבות המעבר לברלין זכה הייצוג לסופרים גרמנים בספרייה שלי לעלייה ניכרת. סופרים גרמנים כמו יוזף רות המנוח וגרגור הנס העכשווי, ובל נזכיר את טימור ורמש הגרמני, שאת המהדורה האנגלית של רומן הביכורים שלו Er ist wieder da (הוא חזר) ספר שזכה להצלחה פנומנאלית בגרמניה, תורגם לעשרות שפות (ביניהן עברית..) קראתי במשך כמה ימים עד שהנחתי בצד.. סופרים גרמנים אלו זכו כאמור לקריאה ולמנוחת-עד בספרייה (ביום-מן-הימים, אקדיש אולי פוסט נרחב לשאלת איסוף הספרים: מה הטעם במאות, או אלפי ספרים שצוברים אבק ומקום בסלון או בחדר השינה אם הסיכוי שייקראו שוב כמעט אפסי?)


ואף הסופרים השחורים, אם נחזור לנושא הגיוון, זכו לעלייה של מאות אחוזים בייצוג בספרייתי. לטג׳ו קול הצעיר והעכשווי, אך הכה-בודד על ספרייתי, התווסף כאמור ג׳יימס בולדווין המנוח, וברגע כתיבת מילים זו אף מצא את דרכו סופר שחור נוסף - דריל פיקני, מחבר הספר Black Deutschland - אל ספרייתי, מסנט-לואיס הרחוקה שבארה״ב. 

אך ישנן גם נסיבות אחרות שמשפיעות על ההחלטה אם לקרוא או לא לקרוא ספר... 

אלמלא המעבר לברלין, וקניית כוננית ספרים חדשה - מה שכָּפָה סידור מחדש של כל הספרים שבאמתחתי, בבחינת טריפת קלפים - ספק רב אם הייתי קורא את ספרו של בולדווין. אכן, אני הייתי זה שקנה את הספר, באופן אקטיבי ומודע, ומאז שנקנה, הספר נח בספריה במרחק מטר מן הספה בסלון עליה אני נוהג לרבוץ בערבים, מותש מעול הימים.. אך כמו שציינתי לעיל: הסיכוי שדייר-קבע בכוננית הספרים יימצא את דרכו חזרה אל ידיי נמוך מאוד, למצער. 

מה שמעלה בהכרח שאלה מאוד חשובה: האם המיקום הוא זה שהכריע במקרה של בולדוויןבבחינת ׳משנה מקוםמשנה הרגלי קריאה?׳ או שמא מדובר פה במקרה של נסיבות בלבדוהאירוע החריג יכול היה להתרחש בישראל באותה מידה שקרה בברלין.

תמהני. 

תגובה 1:

  1. אצלי זה ללא ספק משקפיים, אלו המונחות על אפי עוד מימי קדם, כלומר למעלה מארבעים שנה.
    לא רק הגיוון ירד אלא הקריאה כולה. דומני שדיווחים בבלוג שלך הם העיקר שגרם לי לקרוא. אבל מעניינת ההערה שלך לגבי העובדה שמרבית הסופרים שהקדשת זמן לקריאת ספריהם הם גברים לבנים, האם אנו הולכים אל הדומה לנו?

    השבמחק