יום שישי, 22 בספטמבר 2017

נסיעה ברכבת הזיכרונות


לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.



על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע
שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)


החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.



באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.


***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי
חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams


על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?


יום שבת, 26 באוגוסט 2017

זבאלד, שוב


Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us
W.G.Sebald, Unrecounted


כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.

שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.

בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל: 

There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream

עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.

האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.

יום שני, 21 באוגוסט 2017

Open City: בריסל - עיר פתוחה או עיר חצויה

פוסט שני בסדרה של שלושה פוסטים

There was a palpable psychological pressure in the city

בפוסט השני שאקדיש לקריאה השנייה בספרו של טג'ו קול, Open City, אבקש להתמקד בחלק בעלילת הרומן שעוסק בביקורו של המספר בעיר בריסל.

כזכור, ג'וליוס הוא פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ניגרי שחי במנהטן. אחרי שעות-העבודה הוא משוטט ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. זו אודיסיאה שלובשת צביון פסיכולוגי כמו שהיא היסטורית-גיאוגרפית. לכל אורך העלילה, ג'וליוס נע בין זיכרונותיו האישיים מילדותו בניגריה להיסטוריה למודת הסבל וצער של ניו-יורק.

לקראת אמצע הרומן, ג'וליוס נוסע לחופשה בת שלושה שבועות לבריסל, 
בסמיכות לחג-המולד והשנה האזרחית החדשה. הסיבה הרשמית לנסיעה, או לפחות התירוץ שג'וליוס מתרץ לעצמו, היא ניסיונו לאתר את סבתו הגרמניה שעברה לגור בבירת בלגיה שנים רבות לפני ההווה הנרטיבי. בפועל הוא מקדיש את משך החופשה לשיטוטים בעיר ולהיכרות חטופה עם עברה ועם מצבה בהווה:

It is easy to have the wrong idea about Brussels. One thinks of it as a technocrats’ city, and because it was so central to the formation of the European Union, the assumption is that it is a new city, built, or at least expanded, expressly for that purpose. Brussels is old — a peculiar European oldness, which is manifested in stone — and that antiquity is present in most of its streets and neighborhoods. The houses, bridges, and cathedrals of Brussels had been spared the horrors visited on the low farmland and forests of Belgium, which had borne the brunt of the countless wars fought on the territory. Slaughter and destruction, ferocious to a degree rarely experienced in history, had taken place on the Somme, in Ypres, and before that, out at Waterloo

הפעם היחידה בה מוזכר שם הספר Open City לאורך כל עלילת הרומן, היא בתחילת הביקור של ג'וליוס בבריסל:


Those were the theaters, so conveniently set at the intersection of Holland, Germany, England, and France, in which Europe’s fatal tussles had played out. But there had been no firebombing of Bruges, or Ghent, or Brussels. Surrender, of course, played a role in this form of survival, as did negotiation with invading powers. Had Brussels's rulers not opted to declare it an open city and thereby exempt it from bombardment during the Second World War it might have been reduced to rubble. It might have been another Dresden. As it was, it had remained a vision of the medieval and baroque periods, a vista interrupted only by the architectural monstrosities erected all over town by Leopold II in the late nineteenth century

עיר פתוחה היא עיר בטוחה, אם כן. אך זו גם עיר שהסירה את כל מגננותיה. עיר חסרת אונים ששליטיה סומכים על הגינות האויב, שעשוי לכבד את חוקי המלחמה ולחוס על תושביה, או לא.

קול ממקם את ביקורו של ג'וליוס בעיר הפתוחה בליבו של הרומן, והוא מקדיש לא פחות משישה פרקים לשהותו בעיר, חלק ארי מעלילת הרומן. ניתן בהחלט לחלק את עלילת הרומן Open City ללפני ואחרי הביקור בבריסל.

אם ג'וליוס ציפה למצוא בבריסל איזשהו מפלט מהמחנק היומיומי בניו-יורק, הוא מתאכזב לגלות עיר נצורה, שכמו קפאה בזמן:


During my visit, the mild winter weather and the old stones lay a melancholy siege on the city. It was, in some ways, like a city in waiting or one under glass, with somber trams and buses


כמו בשאר חלקי הרומן, גם הנסיעה לבריסל מספקת למספר הזדמנויות רבות למפגש עם אנשים אחרים (כתבתי בפוסט קודם שעיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים.)

המפגש הראשון מתרחש עוד במהלך הטיסה מניו-יורק לבריסל. ג'וליוס יושב סמוך לאישה לבנה מבוגרת בשם ד"ר מייקן, בלגית שחיה רוב חייה בארה"ב. היא מספרת לג'וליוס שבבריסל יש רוב דובר צרפתית שחי לצד מיאוט פלמי, ולצידם חיים בערך ארבעה אחוזים של מהגרים ערבים או אפריקאים.

אולם בריסל שג'וליוס מגלה היא עיר הרבה יותר קוסמופוליטית ממה שד"ר מייקן מוכנה להודות:

Even in the city center, or especially there, large numbers of people seemed to be from the Congo or from the Maghreb. On some trams, I was to quickly discover, whites were a tiny minority. But that was not the case with the morose crowd I met on the metro some days after my arrival. They had been to a rally at the Atomium to protest racism and violence in general, but in particular a murder that had happened much earlier, in April of that year. A seventeen-year-old, after refusing to give up his mp3 player, had been stabbed by two other youths at the Gare Centrale; this had happened on a crowded platform, during rush hour, with dozens of people around; the fact that no one had done anything to help the boy had become a point of discussion in the days following the murder. The murdered boy was Flemish; the murderers, reports said, were Arab [...] One journalist wrote on his blog that Belgian society was fed up with “murdering, thieving, raping Vikings from North Africa.” [...] But the murderers in the Gare Centrale case, it turned out, weren’t Arab or African at all, they were Polish citizens

בריסל שקול מתאר היא עיר חצויה, שפחד מהאחר ושנאת זרים זורמים ברחובותיה. בעיר הזו ג'וליוס פוגש גם את פארוק, צעיר מרוקאי שעבר לגור בבריסל בתקווה להשתלב בעולם האקדמי ולמצוא את מקומו בעולם המערבי. פארוק למד פילוסופיה והגיש את עבודת הדוקטורט שלו קצת אחרי נפילת התאומים. המציאות הפוליטית החדשה שנטוותה סביבו דוחה את האחר, ועבודתו של פארוק נדחית ע"י המרצים שלו. כמו צעירים רבים, מתפתח אצל פארוק אנטגוניזם למערב ולאטימות שלו כלפי האחר.

What Farouq got on the trams wasn’t a quick suspicious glance. It was a simmering, barely contained fear. The classic anti-immigrant view, which saw them as enemies competing for scarce resources, was converging with a renewed fear of Islam. When Jan van Eyck depicted himself in a large red turban in the 1430s, he had testified to the multiculturalism of fifteenth-century Ghent, that the stranger was nothing unusual. Turks, Arabs, Russians: all had been part of the visual vocabulary of the time. But the stranger had remained strange, and had become a foil for new discontents. It occurred to me, too, that I was in a situation not so radically different from Farouq’s. My presentation — the dark, unsmiling, solitary stranger — made me a target for the inchoate rage of the defenders of Vlaanderen. I could, in the wrong place, be taken for a rapist or “Viking.” But the bearers of the rage could never know how cheap it was. They were insensitive to how common, and how futile, was their violence in the name of a monolithic identity. This ignorance was a trait angry young men, as well as their old, politically powerful rhetorical champions, shared the world over

במידה רבה, דמותו של פארוק יותר סימבולית מאשר שהיא 'מציאותית'. כמו המספר, גם הוא בחור צעיר שחום-עור, שמגיע ממדינת עולם שלישי. הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ומנסה בכל-כוחו להשתלב בחברה כשהוא משקיע את כל-כולו בתרבות מערבית גבוהה (פארוק מצטט בין השאר מכתביהם של הפילוסופים האירופאים וולטר בנימין וגסטון בשלאר; ג'וליוס מתמוגג ממוזיקה קלאסית..)

ג'וליוס מזהה בתסכול שמצטבר אצל פארוק את תסכולו-שלו מהמערב, ובהתאם הוא רואה את עצמו כמושא-הפחד של המערב, ממש כמו פארוק. אך בניגוד לפארוק, הוא איננו מועד לפורענות. אולי זה בשל הבדלי הגיל, או בשל העובדה שהוא הצליח להשתלב בחברה המערבית בעוד שפארוק לא הצליח, או שמא זו חוסר המחויבות שלו, שמותירה אותו אדיש לנעשה מסביבו, אפילו כשברור לו כשהוא נתקל בחוסר צדק משווע (בשלב מוקדם יותר ברומן ג'וליוס מבקר בניו-יורק במתקן כליאה בו שוהים מהגרים שהממשל האמריקאי לא מאפשר להם להשתלב בחברה האמריקאית. אחד מהם, אפריקאי כמו המספר עצמו, מספר לו כיצד נרדף ע"י מתנגדי הממשל בארץ מולדתו וכמעט איבד את חייו. בעור שיניו הוא הצליח להגיע עד ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-נדלות, אך מיד כשירד מהמטוס הוא נאסר ומאז הוא חי במתקן הכליאה, מחכה לגירושו חזרה לארץ המוצא שלו. הסיפור אמנם מרגש את ג'וליוס, אך הוא ממהר לאזן את פרץ ההזדהות עם סבלו של האחר עם תהייה שמא הוא משקר ולמעשה הוא לא נרדף בארץ מוצאו אלא היה אחד הרודפים, שכעת מנסה לטהר את שמו באמצעות התחזות לקורבן.)

באופן דומה, ג'וליוס אינו יכול אלא למצוא דופי גם באופיו החתרני וספקני של פארוק הצעיר:

He, too, was in the grip of rage and rhetoric. I saw that, attractive though his side of the political spectrum was. A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves, and for so many, all that mattered was the willingness to do something. Action led to action, free of any moorings, and the way to be someone, the way to catch the attention of the young and recruit them to one’s cause, was to be enraged. It seemed as if the only way this lure of violence could be avoided was by having no causes, by being magnificently isolated from all loyalties. But was that not an ethical lapse graver than rage itself?

זה המקום להתעכב על עמדתו של המספר בעיר פתוחה. על אף שהוא מביא דוגמאות רבות מההיסטוריה של העיר ניו-יורק שמעידים על הגזענות והתוקפנות של החברה הלבנה כלפי האחר ובעיקר כלפי שחורים, הטון הכללי בו נמסרת העלילה של הרומן שלפנינו הוא מנוכר ומאופק.

המפגש עם פארוק הנחרץ והדעתן משמש כתמונת מראה הפוכה לאופיו הקריר ומהוסס של ג'וליוס. לקורא שיתעמק בעלילת הרומן הייחודי הזה יהיה וודאי נדמה שמדובר שהמפגש עם פארוק בבריסל יספק למספר הזדמנות נדירה לעבור מעמדת המתבונן הפאסיבי (תפקיד הפסיכולוג מתאים לו כמו כפפה על היד..) למצב של אקטיביות (פוליטית או בין-אישית.)

אך ההזדמנות הזו מתפספסת כשהוא חוזר לניו-יורק ושב לחיקם הבטוח של חייו הקודמים. האם זה שכלתנות-יתר, או שמא זה הפחד ממחויבות שמונעים ממנו להביע את דעתו או לתת פורקן לרגשותיו? האם באמת צריך אדם להיות מְנוּתָק מכל נאמנות על מנת לא להיגרר למעשים קיצוניים? האם הזעם באמת מסמא את עיני בעליו, או שמא הוא קטליזטור הכרחי לשינוי? לקוראים הפתרונים.

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.
מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.


***


למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:


This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

ג׳יימס בולדווין בישראל: על התקווה והיפוכה


A real writer is always shifting and changing and searching
James Baldwin

לפני כמה חודשים כתבתי פה על ספרו של הסופר האפרו-אמריקאי ג'יימס בולדווין, Giovanni's Room שמתרחש בעיר פריס בשנות השישים של המאה-העשרים.

בולדווין עצמו עבר לגור בפריס בשנת 1948, כשמלאו לו 24 שנים, אחרי שהתיישב בניו-יורק במסעדה שידע שבעליה מסרבים שירות לשחורים, והתעמת עם המלצרית שסירבה לשרת אותו. הוא עזב את עיר הולדתו כדי להימלט מהגזענות האמריקאית - בריחה שהאמין שתציל את חייו, ותאפשר לו לכתוב.

בראיון עם כתב ה-Paris Review הוא מספר:

The conditions in this country to be a black writer was impossible [...] I knew what it meant to be white and I knew what it meant to be a nigger, and I knew what was going to happen to me. My luck was running out. I was going to go to jail, I was going to kill somebody or be killed. My best friend had committed suicide two years earlier, jumping off the George Washington Bridge [...] I had to get out of New York

הוא מוצא מפלט בפריס, אם כן. אך גם הבירה הצרפתית איננה מקבלת אותו בזרועות פתוחות:

When I arrived in Paris in 1948 I didn’t know a word of French. I didn’t know anyone and I didn’t want to know anyone. Later, when I’d encountered other Americans, I began to avoid them because they had more money than I did and I didn’t want to feel like a freeloader. The forty dollars I came with, I recall, lasted me two or three days


הקושי שבהתאקלמות בעיר החדשה, והבדידות שהוא חווה מצאו את דרכם לעלילה של ספרו חדרו של ג'ובאני, בו המספר, אמריקאי שחי בפריס בעוני ובבדידות, מוצא מפלט זמני בדירתו הקטנה של ג'ובאני, מאהב איטלקי צעיר ומבולבל בעצמו.


שנה לאחר שעבר לצרפת, בולדווין החל בעצמו לנהל רומן עם בחור שוויצרי  בשם לוסיאן הפרסברגר, שהיה צעיר ממנו בחמש שנים. משך תקופה קצרה הוא גר עם לוסיאן בלויקרבאד, עיירת מרחצאות וסקי בדרום-מערב שוויץ. הוא תיעד את החוויה - להיות האדם השחור היחיד בכפר קטן במרכז אירופה הלבנה - במאמר בשם Stranger in the Village (במאמר מוסגר אזכיר שהסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול כתב על ביקור בעיירה, שישים ומשהו שנים אחרי בולדווין, במאמר משלו באתר הניו-יורקר. לימים, המאמר מצא את דרכו לקובץ המאמרים המצוין Known and Strange Things עליו כתבתי פה.) 

***


במשך תשע השנים הראשונות של מגוריו בפריס, בולדווין עבד על שני הרומנים הראשונים שלו, Go Tell It the Mountain ו-Giovanni’s Room וכן קובץ המאמרים, Notes of a Native Son.




מאוחר יותר, החל משנות השבעים, הוא עשה לו בית קבע בדרום צרפת, אך לפני כן, בשנת 1961, בולדווין הספיק אף לבקר בארץ ישראל, כאורח של משרד החוץ, מסוג הטיולים המאורגנים האלה שמממנת המדינה מידי שנה לאנשי רוח ומובילי דעת קהל מהעולם הגדול (ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ביקרו בישראל ב-1967..)

בולדווין ביקר נגב ובים המלח, וכן בכמה קיבוצים. אולם היו אלה הביקורים באתרים הקדושים לנצרות שהותירו בו רושם עז במיוחד. בולדווין גדל בצילו של אביו החורג, מטיף קשה יום, ובגיל 4 ניבה את ידו בתפקיד מטיף בכנסיה בברוקלין בעצמו. במכתבים ששלח מישראל לסוכן שלו בולדווין מספר כיצד נקשר הביקור באתרים ההיסטוריים האלה (הוא ביקר בנהר הירדן ובירושלים, בדרכים בהם הלכו ישו ויוחנן המטביל) עם שיר שאביו החורג היה שר: I want to be ready to walk in Jerusalem / Just like John. ההבטחה שהייתה טמונה בארץ הקדושה ניתנה לא רק לעם היהודי, אלא גם למיליוני נוצרים, ובולדווין קיווה למצוא בארץ ישראל משהו מההבטחה הזו, שמץ של תקווה.

לפני ביקורו בישראל, הזהות היהודית והקשר העמוק שלה לארץ התנ"ך הייתה בעיני רוחו של בולדווין קשורה לזהות שלו כאדם שחור, נוצרי. אך מה שראה בישראל הצליח בעיקר לדכדך אותו. מלוויו הצמודים המטירו עליו אינסוף דברי תעמולה שהיו אמורים לשכנעו בצדקת הדרך העברית. אך בכל אשר הלך הוא ראה הפרדה והכחשה, ואת ניצניה של משיחיות שעתידה להשתלט כליל על הנראטיב הציוני.

בתום הביקור הרשמי הוא הצליח להסתובב קצת בארץ ללא מלווה רשמי, אך הרושם הבסיסי שהתגבש אצלו לא השתנה. המכתבים ששלח לסוכן שלו הוסבו במאי 1963 למאמר קצר בשם Letters from a Journey שפורסם בכתב העת Harper's. במאמר הביע בעיקר דעות לא-מחמיאות על המדינה היהודית: אי-אפשר בימינו, כך כתב, לבנות חברה על בסיס של השתייכות דתית - מגדל הקלפים הזה יקרוס בשלב זו או אחר. ובמקום אחר כתב: people are trapped in history and history is trapped in them. כמה שהוא צדק.

מה היה חושב אילו ביקר בישראל היום? מה היה אומר על חומת ההפרדה שניצבת בירושלים כה סמוך לחומה העתיקה? מה היה אומר על רחובותיה של מזרח העיר שנותרו פחות או יותר כפי שהיו כשביקר בעיר לפני למעלה מיובל שנים, בעוד שמערב העיר השתנה כליל? מה היה אומר על העם היהודי החי בארץ-ישראל, ונאחז בקרקע כהבטחה מהתנ"ך ובתנ"ך כהבטחה מהאל, אותו אל אליו נשא את דרשותיו מכן המטיף בכנסייה של ברוקלין, בצעירותו?


בולדווין תכנן להמשיך מביקורו בישראל למסע ביבשת אפריקה, בתקווה למצוא בה המשך להבטחה שקיווה למצוא בארץ התנ"ך. קצה חוט שיוביל אותו למצב שיוכל להתיר את כדור הצמר הסבוך הזה שנקרא זהות. אך מכיוון שמצא במחוזותינו בעיקר אכזבה, החליט לשנות כיוון ולבקר באיסטנבול, שהפכה בעשור הבא לבית שלישי עבורו, אחרי ניו-יורק ופריס.

באיסטנבול הוא התקבל בזרועות פתוחות ע"י האינטליגנציה המקומית. בולדווין נמשך לגוונים הקוסמופוליטיים שאפיינו את העיר בשנות השישים והוא הרבה לשהות בעיר בעשור הבא. הוא עבד שם על ספרו Another Country ומצא שם את השקט ושלווה שהיו דרושים לו כדי להתרכז ביצירתו.

The world is our home so we carry the right to be ourselves wherever we go הוא כתב באותה תקופה, תוך שהוא מתחיל להפנים את דמותו החדשה של איש-ללא-ארץ, אדם חדש שאינו קשור לאדמה עליה נולד. אדם ששורשיו באוויר.