יום רביעי, 15 בנובמבר 2017

אור, מזון למחשבה


נתון בו נתקלתי ממש לאחרונה במגזין גרמני: בברלין כ1,625 שעות אור בשנה. אם מחלקים את זה ב12 שעות-יום, יוצא שברלינאים נהנים בשנה ממקסימום 135 ימי שמש. שאר 230 הימים מתאפיינים באפרוריות עגומה שמותירה את סימניה על פרצופיהם החתומים של המקומיים.

שימרו את הנתון הזה בראש רגע אחד.

הנה פיסקה מתוך הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי, סבחטין עלי (Sabahattin Ali.) הרומן ראה אור בתורכית בשנת 1943, ותורגם לאנגלית בהוצאת פינגווין בשנה שעברה.

עלילת הרומן מתמקדמת ברובה בברלין של שנות העשרים של המאה-העשרים.

המספר, גבר תורכי צעיר, מתאהב במריה, גרמניה צעירה ממוצא יהודי. באחד מסיוריהם בעיר הם מטיילים בגנים הבוטניים שברובע דהלם, והסופר שם את הדברים הבאים בפיה של מריה הצעירה: 

We passed ponds ringed by moss-flecked rocks and grassy banks and flowers of all colors. Large leaves floated on the surface of the water. Inside vaulting greenhouses were plants and trees from warmer climates. Gazing at their thick trunks and tiny leaves, Maria said: "This is the most beautiful place in Berlin. There are hardly any visitors at this time of year. It's practically empty ... and then these strange trees always remind me of all the faraway lands I long to see ... I pity them, you know - for having been uprooted from their natural soil and brought here to be grown under artificial conditions, with such exacting care. Did you know that Berlin has only one hundred days of sun a year, and the remaining two hundred and sixty- five are overcast? Can hothouses and artificial lighting ever be enough for leaves accustomed to so much heat and light? Somehow they survive. They manage not to wither away ... but can we call this life? To take a living plant from its natural environment, and keep it in such awful confinement, just so a few enthusiasts can enjoy them ... isn't that a kind of torture?"

חשיפה לאור השמש אכן חיונית לרוב הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. ללא חשיפה מספקת אור, עלולות לצוץ בעיות נוירופסיכולוגיות כאלה או אחרות או שבעיות קיימות עלולות להחריף. גיבור הספר ומריה שניהם אנשים טרודים ואבודים, שלרגע נדמה שמצאו זה בזה מפלט משאון העולם. 

אקדיש לספר פוסט נרחב יותר בקרוב. בינתיים רק קצת מזון למחשבה.. (food for thought.)

יום שבת, 14 באוקטובר 2017

בישון אצל הכושים, רודמן אצל הצפון קוריאנים


כמו ישראלים רבית, גם אני התוודעתי לספרו של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת, מיתולוגיות, כשראה אור בעברית בהוצאת בבל ב-1998, ארבעים שנה אחרי שהופיע במקור, בצרפת ב-1957.

מייד לאחר שראה אור, רכשתי את הספר וקראתי חלק מהמאמרים שנכתבו בין השנים 1954 ו-1956 ושמתייחסים ברובם לאירועים אקטואליים שוליים יחסית בתרבות הצרפתית הפופולארית ולחפצים יומיומיים שבארת מצא לנכון להתייחס אליהם.

הרעיון הבסיסי מאחורי מרבית הטקסטים במיתולוגיות הוא הניסיון להסיר את
הלוט מעל לתופעות יומיומיות שנראות תמימות במהותן, אך שבמבט מקרוב מתברר שהן משרתות את האידיאולגיה הרווחת, או מה שבארת מכנה במקרים רבים בספר, ה'נורמה' הבורגנית. 

בארת הרחיב את תחום השפעתה של הסֶמְיוֹלוֹגְיָה, תורת הסימנים והסמלים, העוסקת ביחסים שבין הסימנים (המילים) בינם לבין עצמם (להבדיל מסֶמַנְטִיקָה) ולא ביחסים שבין המילים למשמעותיהן; במיתולוגיות שלו הוא ׳פיענח׳ תופעות יומיומיות בעזרת כלים סמיולוגיים. כשהוא שם לעצמו מטרה לשחרר את המסמן מהמסומן, וכך על הדרך להתחיל תהליך של דה-מיסטיפיקציה של הבנאלי, היומיומי.

נשמע מאוד יומרני, אך מי שקרא את ספרו של בארת יכול להעיד כמה הטקסטים שמופיעים במיתולוגיות, כמו מרבית מספריו של בארת, הם מאוד נגישים ו׳קלילים׳.

ובמידה רבה זהו משהו שחסר מאוד בנוף התרבותי היום. כלומר לא חסרים כיום עיתונאים ושאר נביאים, כמו נעמי קליין ואפילו נועם חומסקי, שבוחרים לצעוק על הבעיה או להאיר עליה בזרקור ענק, בתקווה שמישהו ישמע ויפעל. הכל מאוד פוליטי היום, כפי שהיה וודאי גם בימיו של בארת. אך דווקא בהקשר זה מרנינה הגישה של בארת, לגרות אל האינטלקט, לכתוב ב׳שובבות׳, לקרוץ לקוראיו. 

***

בתחילת השבוע שעבר הזמנתי את המהדורה המלאה של מיתולוגיות, שראתה אור באנגלית בהוצאת Simon & Schuster בשנת 2013. מייד כשהגיע הספר התחלתי לעלעל בו ולקרוא באקראי את המאמרים הקצרים שמופיעים בו.

אחד המאמרים הקצרים שהופיע בספר ושברצוני להתעכב עליו פה נקרא בישון אצל הכושים. המאמר נכתב בעקבות כתבה שפורסמה בשבועון הצרפתי  מאץ׳ (Match) ושסיפרה על זוג פרופסורים צעירים שתיירו באפריקה כדי ׳לעסוק בה בציור׳. זוג ההורים לקח איתם את בנם בן הכמה חודשים, בישון, והתארחו בין השאר אצל שבטים קניבלים. התרגשות גדולה התעוררה סביב אומץ ליבם של ההורים והילד.

אין דבר מרגיז יותר מהרואיות ללא מטרה [...] ראוי לגינוי עוד יותר הוא הניסיון להציג את מעשה-האיוולת הזה כמעלל של העזה נאה, ראויה ונוגעת ללב. ניתן לראות כיצד האומץ מתפקד כאן: זוהי פעולה פורמלית וחלולה, וככל שחסר לה מניע של ממש, כך היא מעוררת יותר כבוד [...] זהו המיתוס הנושן של ה׳אופי׳, כלומר ׳האילוף׳. מעללי הגבורה של בישון הם מסוג כיבושי ההרים הראוותניים

[...] 

באופן טבעי, הרוך הלבן הוא זה שיוצא מנצח: בישון מכניע את ׳אוכלי האדם׳ והופך לאליל (הלבנים נבראו ללא ספק להיות אלים.) בישון הוא צרפתי קטן ונחמד, הוא מרכך ומכניע את נפש הפראים ללא קרב 

בארת הקורא-סמיולוג מזהה בסיפור-סְקוּפּ הזה סממן של התקופה, רכיב שנותר מהשיח הקולוניאליסטי הצרפתי של המאה התשע-עשרה (התקופה בה כתב בארת, ימים יעידו, היתה כבר תקופה פוסט-קולוניאליסטית, כשברקע נשמעו בקול רם הדי התפוררות האימפריה הצרפתית.)

עניינה של התקשורת שעטה על הסיפור של בישון ומשפחתו איננו בערך הנראטיב של הסיפור הזה, אומר בארת, אלא בערך הייצוגי שלו:

בישון הצעיר [...] ממלא כאן את תפקיד פרסיפאל. הוא מנגיד את הבלונד שלו, את תמימותו, את תלתליו ואת חיוכו לעולם הגיהנומי של העורות השחורים והאדומים, של הגופות המצולקים ושל המסכות המפלצתיות

[...] 

אם מוצאים שבישון הוא הרואי, הרי זה משום שיש סכנה שייאכל על-ידם. אלמלא הנוכחות המובלעת של סכנה זו, היה הסיפור מאבד את כל כוח ההלם שלו, והקורא לא היה שרוי בפחד

המוח האנושי אוהב לעבוד בסכימות פשוטות של דומה ל- ושונה מ-כדי להדגיש את השׁוֹנוּת של האַחֵר צריך להציג לצידו את ההיפך הגמור ממנו. 

הסיפור של הכדורסלן דניס רודמן, שביקר לראשונה בקוריאה הצפונית ב-2013,  הוא תסריט פוסט-מודרני, דומה מאוד לזה שבארת זיהה בבישון אצל הכושים,  ושכמו נרקח ע״י מוחם הקודח של תסריטאי הוליווד. 

בעשור השני של המאה העשרים-ואחת, האדם הלבן רחוק מלייצג איזשהו אידיאל בתקשורת החזותית. רודמן, האאוטסיידר האקצנטרי (נרקומן לשעבר, מקועקע עם פירסינג שצובע את שיערו בצבעים משונים חדשות לבקרים..) הוא ההיפך המוחלט מהצפון קוריאני הממוצע, שנמוך ממנו לפחות בראש.. 


ביקורו בצפון קוריאה סיפק לתקשורת החזותית מיצג נדיר של הפכים: בעולם הפוסט-קולוניאליסטי בו אנו חיים, לא מספיק להציב אדם לבן מול אסייתי כדי להדגיש את הניגודיות הבולטת בין השניים.. 

ביסודו של דבר, אין לכושי חיים מלאים ואוטונומיים: הוא אובייקט מוזר; הוא מצומצם לתפקיד טפילי - לבדר את האנשים הלבנים בחריגותו המאיימת משהו

הצפון קוריאנים הם עם קטן וקיקיוני שבאותה מידה יכול היה להיות שבט של אוכלי אדם שהתגורר במַעֲבֶה היער האפריקאי - עד כדי-כך ידוע עליו מעט מאוד וקומץ אנשים מערביים באו איתו במגע בעשרות השנים האחרונות.

כמו דמות הכושי בעיתונות של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה-העשרים, כך גם דמותו הגרוטסקית של קים ג׳ונג און משמשת את המערב בעיקר לצרכי בידור. החלטותיו השרירותיות והצהרותיו הגרנדיוזיות מוצגות בניגוד גמור להחלטות מנהיגי הדמוקרטיות המערביות שעושים כביכול שימוש ׳בשכל הישר׳ כדי להגיע לידי החלטה. הוא יצור פלקטי וחד-מימדי שאין שום דרך להבין אותו אלא בניגוד ל- מנהיגי המערב.

אם השכל הישר לא יעבוד עם הפראים הצפון קוריאנים, הרי שנדרש מהלך הפוך כדי ׳להכניע׳ אותם ולרכך את נפשו הסוערת של מנהיגם צמא הדם. Enter Dennis Rodman.. בבחינת האחר מבקר בארץ האחרים.

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

קשרי (א)דם


Telephone poles began to appear around the same time that white Americans started lynching black Americans

אנו רגילים לחשוב על העָבַר כמקום אַלִּים ומפחיד, מאיים וחסר היגיון

בימי הבינים הכנסייה רדפה נשים והעלתה אותן באש באשמת כישוףבמאות ה-18 ו–ה19 הקולוניאליסטים האירופאים נהגו לקטוע את ידי העבדים שהתמרדו נגדם

ההיסטוריה עקובה מדם

כנגד מעשי הברבריות האלו אנו מציבים בגאון את רעיון הקִדְמָה ככלי חיוני לשיפור מצב האנושות. האדם, גורס רעיון זה, הוא יצור תְּבוּנִי שאינו הולך אחורה אלא קדימה. עם כל המצאה צועדת האנושות צעד נוסף קדימה אל עבר עתיד טוב יותרבטוח יותר. הרעיון הזה הולך יד ביד עם הסְבָרָה הנוצרית שהאדם הוא יצור טוב מטבעו, וכי יכולתו להבדיל בין טוב ורע היא זו שמבדילה אותה מהחיה.

המדע והטכנולוגיה, שפעם נתפשו כייצרי שטן, כלים שפועלים כנגד האלוהות, נחשבים במאה ומשהו שנים האחרונות דווקא כסייעים הכרחיים בהתקדמות זו, קטאליזטורים של קִדְמָה, אם תרצו.

***

Lynching is an American invention

יולה ביס (Eula Biss) היא מסאית ואקדמאית אמריקאית צעירה שפרסמה עד כה 
שני ספרי עיון וספר שירה אחד.


Notes from No Man's Land: American Essays שראה אור בשנת 2009 עוסק בעיקר בנושא גזע וזהות, ובשאלה המורכבת: כיצד בא נושא הגזע לידי ביטוי במגוון נושאים חברתיים בארה״ב של ימינו. 

ממש כמו בספרה של רבקה סולניט, Field Guide to Getting Lost, עליו כתבתי לאחרונה פה, גם ביס מציבה את עצמה ואת חוויותיה במרכז או בשולי הטקסטים שהיא כותבת, בניגוד גמור לנורמה האקדמאית שמבקשת לשמור על ארשת מדעית תוך כדי שהיא מרחיקה כל מה שמדיף ריח אישי  מהטקסט האקדמאי.

במאמר השני בספרה, Time and Distance Overcome, ביס מאירה בזרקור על הקשר האדוק בין המצאת הטלפון ע״י אלכסנדר גרהם בל ותופעת הלינצ׳ינג בדרום ארה״ב. 

לפי ביס, עמודי הטלפון הראשונים התקבלו במחאה ע״י חלקים גדולים בציבור האמריקאי. הם ראו בהם עצמים זרים, גדולים ומכוערים, שמאיימים להפר את הסטטוס קוו ולשנות את הנוף הכפרי והעירוני לעד. עשרות עמודים נעקרו ממקומם במחאה ע״י מקומיים, זמן קצר לאחר שהוצבו ע״י אנשי חברת הטלפון ע״ש בל.

אולם בד בבד, הפכו העמודים לפטפורמות להוצאת אגרסיביות מסוג אחר.. 

In 1898, in Lake Cormorant, Mississippi, a black man was hanged from a telephone pole. And in Weir City, Kansas. And in Brookhaven, Mississippi. And in Tulsa, Oklahoma, where the hanged man was riddled with bullets. In Danville, Illinois, a black man's throat was slit, and his dead body was strung up on a telephone pole. Two black men were hanged from a telephone pole in Lewisburg, West Virginia. And two in Hempstead, Texas, where one man was dragged out of the courtroom by a mob, and another was dragged out of jail.

A black man was hanged from a telephone pole in Belleville, 
Illinois, where a fire was set at the base of the pole and the man was cut down half-alive, covered in coal oil, and burned. While his body was burning the mob beat it with clubs and cut it to pieces

אנו רגילים לקשר בין הַמְצָאות וההרס שבא לעיתים קרובות בעקבותיהן. 

המצאת הגלגל, שנחשבת לאחד מעמודי התווך החשובים ביותר בהתפתחות האדם, איפשרה לצבאות לנוע במהירות, וסייעה למסעות ההרס וההרג והתפשטות האימפריות. המצאת פצצת האטום נקשרת בזכרונו של כל אדם ישר עם הירושימה ונגאסקי. אפילו המצאת האינטרנט, שפותח כדי לשמר ידע צבאי, הפכה במהרה לכלי להפצת פורנוגרפיה וניצול ציני של נשים ברחבי העולם. 

מאמרה של יולה ביס הוא בבחינת דוגמא נוספת לקשר הישיר שבין קידמה ואלימות. 

In Shreveport, Lousiana, a black man charged with attacking a white girl was hanged from a telephone pole. "A knife was left sticking in the body." In Cumming, Georgia, a black man accused of assaulting a white girl was shot repeatedly, then hanged from a telephone pole. In Waco, Texas, a black man convicted of killing a white woman was taken from the courtroom by a mob and burned, then his charred body was hanged from a telephone pole.

A postcard was made from the photo of a burned man hanging from a telephone pole in Texas, his legs broken off below the knee and his arms curled up and blackened. Postcards of lynchings were sent out as greetings and warnings until 1908, when the postmaster general declared them unmailable. "This is the barbecue we had last night," reads one

נכון, גם לפני עמודי הטלפון מצאו הלבנים דרכים מגוונות ומקוריות לטבוח 
בעבדים השחורים שסררו. אף אחד לא יצביע על העצים עליהם נתלו עבדים שחורים ויקשר ביניהם ובין המעשים הנוראים שנעשו על ענפיהם, כשם שאף אחד לא יאשים את הרכבות שהובילו יהודים למחנות ההשמדה.. 


אולם הקישור הישיר ביס מציעה, בין מכשירים של קידמה, שנועדו לחבר בין בני אדם ולקרב נפשות ומצאו במהרה שימוש טראגי והפוך לחלוטין מזה שייעד להם ממציאם הוא אפקטיבי במיוחד לטעמי. 

In Pittsburg, Kansas, a black man was hanged from a telephone pole, cut down, burned, shot, and stoned with bricks. "At first the negro was defiant," the New York Times reported, "but just before he was hanged he begged hard for his life."

In the photographs, the bodies of the men lynched from telephone poles are silhouetted against the sky. Sometimes two men to a pole, hanging above the buildings of a town. Sometimes three. They hang like flags in still air

יום שבת, 30 בספטמבר 2017

המקל והגזר



הפסקה הקצרה הזו לקוחה מתוך רומן הביכורים של הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר טג'ו קול,  Open City, ספר שהרביתי לכתוב עליו בבלוג הזה. הסצנה היא שיחה בין המספר, ג'וליוס, בן דמותו של הסופר, ופארוק, צעיר ממוצא מרוקאי שחי בבריסל ועובד בקפה אינטרנט באחד מרובעי מרכז העיר. 

השיחה מתקיימת במקום עבודתו של פארוק, שג'וליוס פוקד מידי יום בזמן חופשתו בבריסל כדי להתעדכן במיילים שלו. 

זו שיחה בין שני 'זרים.' אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בניו-יורק ושעורו השחור מבדיל אותו מרוב בני עירו, ומרוקאי שְׁחוּם־עור שאיננו מוצא את מקומו בחברה המערבית אליה היגר.

אולם ההבדל הניכר בין שני הזרים האלה הוא שבעוד שג'וליוס הוא פסיכיאטר שמצא את מקומו בחיק הממסד, פארוק הסטודנט חי בשולי החברה, במין גטו תרבותי (המעסיק שלו מרוקאי, חברו הטוב ביותר שלו גם הוא מרוקאי.) 

קצת אח"כ פארוק מוסיף:

Difference is never accepted. You are different, okay, but that difference is never seen as containing its own value. Difference as orientalist entertainment is allowed, but difference as its own intrinsic value, no. You can wait forever, and no one will give you that value

דבריו של פארוק מהדהדים את התיזה שטווה אדוארד סעיד בספרו הקאנוני, אוריינטליזם, לפיה המערב, שמגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", טיפח לאורך מאות שנים מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, מסורת ששימשה בסופו של דבר הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.

לדידו של סעיד, האוריינטליסטים, חוקרי המזרח, פעלו מקדמת דנא לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה, באופן שיוביל לדיכויו של המזרח על ידי המערב.

הדיכוי הזה עדיין מתמשך, שם קול בפי אחת מהדמויות בספרו. ובאמת, לא הרבה מאוד השתנה מתחילת המאה העשרים, אז עוד היו מציגים בני שבט אפריקאים בכלובי גן חיות בפריז ובברלין, אטרקציה לעוברים ושבים.

המערב עדיין מתייחס לאַחֵר, לזר, לשׁוֹנֶה כאל קוריוז. חוקי הקולוניאליזם גרמו לכך שמיליוני מהגרים העתיקו את חייהם מארצות אפריקה למרכזי הערים הלבנות והשבעות של אירופה, אך על-פי רוב אלה לא הצליחו להשתלב במדינות אליהם היגרו ובחרו במקום זאת להתיישב בגטאות, ביברים עם תקרת זכוכית.

החשדנות וחוסר האמון שרווחו במאות ה-18 וה-19 מצאו את דרכם מאפריקה (לב המאפליה של קונרד) למרכז אירופה (קיני הצרעות של דעאש) והיא מוצאת לעיתים קרובות מפלט בשנאת זרים ובנהייה אחר מפלגות ימין קיצוני ומועמדים קולניים שמציעים פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

בתחום התרבות, קולם של 'בני התשחורת' נשמע היום הרבה יותר מאי-פעם בעבר, אולם פעמים רבות הם נדמים מבויתים לגמרי, יותר 'לבנים' מהלבנים עצמם. 

אלה היו כמה מחשבות שעלו במוחי שעה שהאזנתי לנעימה בשם Fides Tua מתוך אלבומו האחרון של הפסנתרן התורכי, טיגראן המסיאן, An Ancient Observer.

יום שישי, 22 בספטמבר 2017

נסיעה ברכבת הזיכרונות


לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.



על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע
שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)


החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.



באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.


***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי
חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams


על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?


יום שבת, 26 באוגוסט 2017

זבאלד, שוב


Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us
W.G.Sebald, Unrecounted


כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.

שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.

בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל: 

There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream

עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.

האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.

יום שני, 21 באוגוסט 2017

Open City: בריסל - עיר פתוחה או עיר חצויה

פוסט שני בסדרה של שלושה פוסטים

There was a palpable psychological pressure in the city

בפוסט השני שאקדיש לקריאה השנייה בספרו של טג'ו קול, Open City, אבקש להתמקד בחלק בעלילת הרומן שעוסק בביקורו של המספר בעיר בריסל.

כזכור, ג'וליוס הוא פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ניגרי שחי במנהטן. אחרי שעות-העבודה הוא משוטט ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. זו אודיסיאה שלובשת צביון פסיכולוגי כמו שהיא היסטורית-גיאוגרפית. לכל אורך העלילה, ג'וליוס נע בין זיכרונותיו האישיים מילדותו בניגריה להיסטוריה למודת הסבל וצער של ניו-יורק.

לקראת אמצע הרומן, ג'וליוס נוסע לחופשה בת שלושה שבועות לבריסל, 
בסמיכות לחג-המולד והשנה האזרחית החדשה. הסיבה הרשמית לנסיעה, או לפחות התירוץ שג'וליוס מתרץ לעצמו, היא ניסיונו לאתר את סבתו הגרמניה שעברה לגור בבירת בלגיה שנים רבות לפני ההווה הנרטיבי. בפועל הוא מקדיש את משך החופשה לשיטוטים בעיר ולהיכרות חטופה עם עברה ועם מצבה בהווה:

It is easy to have the wrong idea about Brussels. One thinks of it as a technocrats’ city, and because it was so central to the formation of the European Union, the assumption is that it is a new city, built, or at least expanded, expressly for that purpose. Brussels is old — a peculiar European oldness, which is manifested in stone — and that antiquity is present in most of its streets and neighborhoods. The houses, bridges, and cathedrals of Brussels had been spared the horrors visited on the low farmland and forests of Belgium, which had borne the brunt of the countless wars fought on the territory. Slaughter and destruction, ferocious to a degree rarely experienced in history, had taken place on the Somme, in Ypres, and before that, out at Waterloo

הפעם היחידה בה מוזכר שם הספר Open City לאורך כל עלילת הרומן, היא בתחילת הביקור של ג'וליוס בבריסל:


Those were the theaters, so conveniently set at the intersection of Holland, Germany, England, and France, in which Europe’s fatal tussles had played out. But there had been no firebombing of Bruges, or Ghent, or Brussels. Surrender, of course, played a role in this form of survival, as did negotiation with invading powers. Had Brussels's rulers not opted to declare it an open city and thereby exempt it from bombardment during the Second World War it might have been reduced to rubble. It might have been another Dresden. As it was, it had remained a vision of the medieval and baroque periods, a vista interrupted only by the architectural monstrosities erected all over town by Leopold II in the late nineteenth century

עיר פתוחה היא עיר בטוחה, אם כן. אך זו גם עיר שהסירה את כל מגננותיה. עיר חסרת אונים ששליטיה סומכים על הגינות האויב, שעשוי לכבד את חוקי המלחמה ולחוס על תושביה, או לא.

קול ממקם את ביקורו של ג'וליוס בעיר הפתוחה בליבו של הרומן, והוא מקדיש לא פחות משישה פרקים לשהותו בעיר, חלק ארי מעלילת הרומן. ניתן בהחלט לחלק את עלילת הרומן Open City ללפני ואחרי הביקור בבריסל.

אם ג'וליוס ציפה למצוא בבריסל איזשהו מפלט מהמחנק היומיומי בניו-יורק, הוא מתאכזב לגלות עיר נצורה, שכמו קפאה בזמן:


During my visit, the mild winter weather and the old stones lay a melancholy siege on the city. It was, in some ways, like a city in waiting or one under glass, with somber trams and buses


כמו בשאר חלקי הרומן, גם הנסיעה לבריסל מספקת למספר הזדמנויות רבות למפגש עם אנשים אחרים (כתבתי בפוסט קודם שעיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים.)

המפגש הראשון מתרחש עוד במהלך הטיסה מניו-יורק לבריסל. ג'וליוס יושב סמוך לאישה לבנה מבוגרת בשם ד"ר מייקן, בלגית שחיה רוב חייה בארה"ב. היא מספרת לג'וליוס שבבריסל יש רוב דובר צרפתית שחי לצד מיאוט פלמי, ולצידם חיים בערך ארבעה אחוזים של מהגרים ערבים או אפריקאים.

אולם בריסל שג'וליוס מגלה היא עיר הרבה יותר קוסמופוליטית ממה שד"ר מייקן מוכנה להודות:

Even in the city center, or especially there, large numbers of people seemed to be from the Congo or from the Maghreb. On some trams, I was to quickly discover, whites were a tiny minority. But that was not the case with the morose crowd I met on the metro some days after my arrival. They had been to a rally at the Atomium to protest racism and violence in general, but in particular a murder that had happened much earlier, in April of that year. A seventeen-year-old, after refusing to give up his mp3 player, had been stabbed by two other youths at the Gare Centrale; this had happened on a crowded platform, during rush hour, with dozens of people around; the fact that no one had done anything to help the boy had become a point of discussion in the days following the murder. The murdered boy was Flemish; the murderers, reports said, were Arab [...] One journalist wrote on his blog that Belgian society was fed up with “murdering, thieving, raping Vikings from North Africa.” [...] But the murderers in the Gare Centrale case, it turned out, weren’t Arab or African at all, they were Polish citizens

בריסל שקול מתאר היא עיר חצויה, שפחד מהאחר ושנאת זרים זורמים ברחובותיה. בעיר הזו ג'וליוס פוגש גם את פארוק, צעיר מרוקאי שעבר לגור בבריסל בתקווה להשתלב בעולם האקדמי ולמצוא את מקומו בעולם המערבי. פארוק למד פילוסופיה והגיש את עבודת הדוקטורט שלו קצת אחרי נפילת התאומים. המציאות הפוליטית החדשה שנטוותה סביבו דוחה את האחר, ועבודתו של פארוק נדחית ע"י המרצים שלו. כמו צעירים רבים, מתפתח אצל פארוק אנטגוניזם למערב ולאטימות שלו כלפי האחר.

What Farouq got on the trams wasn’t a quick suspicious glance. It was a simmering, barely contained fear. The classic anti-immigrant view, which saw them as enemies competing for scarce resources, was converging with a renewed fear of Islam. When Jan van Eyck depicted himself in a large red turban in the 1430s, he had testified to the multiculturalism of fifteenth-century Ghent, that the stranger was nothing unusual. Turks, Arabs, Russians: all had been part of the visual vocabulary of the time. But the stranger had remained strange, and had become a foil for new discontents. It occurred to me, too, that I was in a situation not so radically different from Farouq’s. My presentation — the dark, unsmiling, solitary stranger — made me a target for the inchoate rage of the defenders of Vlaanderen. I could, in the wrong place, be taken for a rapist or “Viking.” But the bearers of the rage could never know how cheap it was. They were insensitive to how common, and how futile, was their violence in the name of a monolithic identity. This ignorance was a trait angry young men, as well as their old, politically powerful rhetorical champions, shared the world over

במידה רבה, דמותו של פארוק יותר סימבולית מאשר שהיא 'מציאותית'. כמו המספר, גם הוא בחור צעיר שחום-עור, שמגיע ממדינת עולם שלישי. הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ומנסה בכל-כוחו להשתלב בחברה כשהוא משקיע את כל-כולו בתרבות מערבית גבוהה (פארוק מצטט בין השאר מכתביהם של הפילוסופים האירופאים וולטר בנימין וגסטון בשלאר; ג'וליוס מתמוגג ממוזיקה קלאסית..)

ג'וליוס מזהה בתסכול שמצטבר אצל פארוק את תסכולו-שלו מהמערב, ובהתאם הוא רואה את עצמו כמושא-הפחד של המערב, ממש כמו פארוק. אך בניגוד לפארוק, הוא איננו מועד לפורענות. אולי זה בשל הבדלי הגיל, או בשל העובדה שהוא הצליח להשתלב בחברה המערבית בעוד שפארוק לא הצליח, או שמא זו חוסר המחויבות שלו, שמותירה אותו אדיש לנעשה מסביבו, אפילו כשברור לו כשהוא נתקל בחוסר צדק משווע (בשלב מוקדם יותר ברומן ג'וליוס מבקר בניו-יורק במתקן כליאה בו שוהים מהגרים שהממשל האמריקאי לא מאפשר להם להשתלב בחברה האמריקאית. אחד מהם, אפריקאי כמו המספר עצמו, מספר לו כיצד נרדף ע"י מתנגדי הממשל בארץ מולדתו וכמעט איבד את חייו. בעור שיניו הוא הצליח להגיע עד ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-נדלות, אך מיד כשירד מהמטוס הוא נאסר ומאז הוא חי במתקן הכליאה, מחכה לגירושו חזרה לארץ המוצא שלו. הסיפור אמנם מרגש את ג'וליוס, אך הוא ממהר לאזן את פרץ ההזדהות עם סבלו של האחר עם תהייה שמא הוא משקר ולמעשה הוא לא נרדף בארץ מוצאו אלא היה אחד הרודפים, שכעת מנסה לטהר את שמו באמצעות התחזות לקורבן.)

באופן דומה, ג'וליוס אינו יכול אלא למצוא דופי גם באופיו החתרני וספקני של פארוק הצעיר:

He, too, was in the grip of rage and rhetoric. I saw that, attractive though his side of the political spectrum was. A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves, and for so many, all that mattered was the willingness to do something. Action led to action, free of any moorings, and the way to be someone, the way to catch the attention of the young and recruit them to one’s cause, was to be enraged. It seemed as if the only way this lure of violence could be avoided was by having no causes, by being magnificently isolated from all loyalties. But was that not an ethical lapse graver than rage itself?

זה המקום להתעכב על עמדתו של המספר בעיר פתוחה. על אף שהוא מביא דוגמאות רבות מההיסטוריה של העיר ניו-יורק שמעידים על הגזענות והתוקפנות של החברה הלבנה כלפי האחר ובעיקר כלפי שחורים, הטון הכללי בו נמסרת העלילה של הרומן שלפנינו הוא מנוכר ומאופק.

המפגש עם פארוק הנחרץ והדעתן משמש כתמונת מראה הפוכה לאופיו הקריר ומהוסס של ג'וליוס. לקורא שיתעמק בעלילת הרומן הייחודי הזה יהיה וודאי נדמה שמדובר שהמפגש עם פארוק בבריסל יספק למספר הזדמנות נדירה לעבור מעמדת המתבונן הפאסיבי (תפקיד הפסיכולוג מתאים לו כמו כפפה על היד..) למצב של אקטיביות (פוליטית או בין-אישית.)

אך ההזדמנות הזו מתפספסת כשהוא חוזר לניו-יורק ושב לחיקם הבטוח של חייו הקודמים. האם זה שכלתנות-יתר, או שמא זה הפחד ממחויבות שמונעים ממנו להביע את דעתו או לתת פורקן לרגשותיו? האם באמת צריך אדם להיות מְנוּתָק מכל נאמנות על מנת לא להיגרר למעשים קיצוניים? האם הזעם באמת מסמא את עיני בעליו, או שמא הוא קטליזטור הכרחי לשינוי? לקוראים הפתרונים.