יום שני, 5 במרץ 2012

להקשיב לכל מלמול של העולם

צריך אפוא להטות אוזן קשובה לכל מלמול של העולם. 

על אף שהייתי מציב את ספרו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אוסטרליץ, בין עשרת הספרים האהובים עליי, אל ספרו קמפו סנטו, האחרון בתרגומי הוצאת כתר, ניגשתי ביִרְאָה.

יִרְאָה על שום מה, תשאלו? חששתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו וולטר בנג'מין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.

הספר שלפנינו הינו אסופה של מאמרי ביקורת שפורסמו לאחר מותו הפתאומי של זבאלד בתאונת דרכים בשנת 2001, בהם עסק זבאלד ביצירותיהם של סופרים ואמנים גרמנים לצד כמה קטעים שכתב בעת ביקורו באי קורסיקה, מקום הולדתו של נאפוליאון בונפרטה. ערכם הספרותי של קטעים אלה הלקוחים כמו מתוך יומן מסע שניהל, עולה בעיני בכמה מונים על זה של המסות שקובצו כאן שכן, כפי שכותב עורך הספר, סון מאיר, באחרית הדבר הקצרה שבסוף הספר, ניתן לשמוע את קולו הייחודי של זבאלד דווקא בקטעי פרוזה קצרים אלו, הכתובים לעיתים במין היסוס ולעיתים תכופות נעדרת מהם הנחישות הניכרת בכתיבתו הביקורתית של זבאלד.  
במידה רבה עוסקים ספריו של זבאלד בזיכרון, ובמניפסטציות הפיזיות  או המופשטות יותר שלו בחיינו. בין אלו הפיזיות נמצא עיסוק נרחב בהריסות, במוזיאונים, בבתי קברות ובמונומנטים היסטוריים - שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שחול הזמן ביקש לכסותן ולהשכיחן ממהלך ההיסטוריה - עיסוק אשר אינו נפקד גם מן הספר הנידון כאן. ובין אלו המופשטות נמצא את זבאלד עוסק במנהגים עממיים (מנהגי האבל בקורסיקה, או בגרמניה של פוסט-מלחה״ע השניה, למשל).

התמקדותו של זבאלד בספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מלחה״ע השניה והמסקנות שהוא שואב מניתוח יצירותיהם של סופרים המוכרים היטב לקורא הישראלי כהיינריך בל וגינטר גראס, לצד סופרים פחות מוכרים כהאנס אריך נוסאק וארנו שמידט, הינם רלבנטיים במיוחד כיום, כעשור אחרי אסון התאומים והשתנות סדרי העולם. בעקבות התמודדותם של סופרים אלו עם אירועי המלחמה (או סירובם להתייחס למשמעות הישירה של  ההרס שזרע הנאציזם בחברה הגרמנית בפרט ובעולם המערבי בכלל) יוצא זבאלד ׳למסע צליינות בגלי החורבות של תולדות תרבותנו ותקופתנו׳ ונובר בממצאים השונים כארכיאולוג הנקרא לזירה של חורבן, ונדרש לתת דיווח מלא על השתלשלות הפתולוגיה של המצב האנושי.
 
עיסוקו של זבאלד בהיסטוריה בקמפו סנטו, ובעיקר בזו של המאה העשרים, הוא עיסוק אפיסטמולוגי, או היסטוריוגרפי, אם תרצו. מאחורי המחשבות שהוא מעלה על אירוע כזה או אחר עורבת תמיד שאלת היתכנותו של העיסוק בהיסטוריה, שכן:

מה אנחנו כבר יכולים לדעת מראש על מהלך ההיסטוריה שחוקים שאינם מצייטים להיגיון כלשהו מכתיבים את התקדמותה וזוטות לא צפויות מניעות אותה ומסיטות אותה לא פעם ברגע האמת [...] אפילו בדיעבד איננו יכולים לדעת איך היו הדברים לאמיתם ומה הסיבה להתרחשות עולמית זו או אחרת. גם המדוייקים שבמחקרי העבר אינם מצליחים להתקרב אל האמת העולה על כל דמיון..

אולם זבאלד מצליח גם למצוא נקודת אור. מן העיסוק הכמעט קומפולסיבי בהיסטוריה, מן הנבירה בארכיבי הזיכרון יכולה בכל זאת להימצא ישועה למין האנושי, סוג של צעד אבולוציוני נוסף, אם תרצו:

כל העבר כולו יתמוסס ויהיה לחומר עמום, חסר צורה וחסר הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור.

אולם אין לראות בממצאיו של זבאלד בבחינת שיר קינה לאימפריה שנפלה, או הרהורים על סופו של עידן שכן, כפי שהוא כותב במסה ׳בין היסטוריה להיסטוריה של הטבע - על התיאור הספרותי של הרס מוחלט׳: גם אם נראה שאין ביכולתם של המינים להינצל מפורענות שהם עצמם חוללו אלא בדרך מקרית בלבד - וזאת מפני שהיכולת האנושית ללמוד מהניסיון נקבעת מראש בידי החברה וההיסטוריה של הטבע - אין זה אומר שבחינה מאוחרת של נסיבות ההרס תהיה גם היא לשווא. תהליך הלמידה שמתרחש בדיעבד [...] הוא האפשרות היחידה לנתב את משאלות הלב של האדם אל ציפייה לעתיד שלא שולטת בו מראש החרדה הנובעת מהחווייה המודחקת.

העיסוק בהיסטוריה והנבירה בנבכי הזיכרון הינם אם כן חרב עם להב כפולה: העלאת העבר באוב הינה תהליך הכרחי לצורך למידה והפקת לקחים אך בה בעת זהו תהליך סיזיפי ומכביד המעיב על חיינו, ועל כן הרצון להשתחרר מן העבר, להשיל את השכבות. הכתיבה של זבאלד מקפלת בחובה, לדעתי, את הדואליות הזו באופו שאינו מציג בהכרח פיתרון, אך מוליד יצירה מורכבת ועשירה מתוך הניסיון.

3 תגובות:

  1. וואוו, הפעם הגדלת לעשות. יופי של פוסט פילוסופי!!!!
    יצא לך לקרוא את הפילוסופים הפוסט מודרניסטים והפוסט סטרוקטורליסטים שהזכרת?
    גם הם עסקו בהיסטוריה, ארכיאולוגיה של הידע......

    יש לי את הספר והוא מונח ביראה, גם אני חוששת להתחיל אותו.... אבל הנה אתה בא, מקדים אותי כמו תמיד, ולא פחות - מאתגר אותי!!!!!

    קשה לי עם הקביעה של זבאלד לגבי ההיסטוריה:
    יש לי משנה סדורה, שממומשת גם בתיורים שלי ומובנים של זאן זאק רוסו והרמבם: דע את עברך, ההיסטוריה ושורשיך כדי שתדע לאן תלך!!!!
    ההיסטוריה חשובה כדי לדעת איפה היינו כדי שנדע לאן נלך, ההיסטוריה והזיכרון חשובים כדי להימנע מלחזור על טעויות, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית (ראה מה שנעשה בסוריה, אפחד לא לומד מהעבר, כולם רואים ושותקים, ראה את 1929, למדנו משהו?????)
    יופי של פוסט, אטלס!!

    השבמחק
  2. כתיבה משובחת, טובה לקריאה של שעת אחר הצהריים עת השמש מניחה קרניים אחרונות על חלון בייתי. הכוונה כמובן לפוסט הזה שיצא תחת ידיך. שני דברים, האחד, האמנם נקודת אור היא זו, לייחל לסיום החיים, כמעיין תוצאה בלתי נמנעת של הרס וחורבן שהמיטו אבותינו, המותר לשאול כאן, האמנם אכלו אבות בוסר ושיניי בנים תקהינה? והשני, אכן יש בו השלמה עם העובדה שהאדם הוא חסר שליטה כיחיד על אירועים העתידים לבוא, אבל חוששני שזבאלד, על פי פרשנותך והבנתי אותה, גם מביא את הדבר לכלל ייאוש.. והוא דומה בזה לגיבור הטרגי של המיתולגיה היוונית , בבחינת אין יכול אדם להימלט מגורלו.. וזבאלד נושא בכך את אשמתו כבן לאומה הגרמנית, כסיזיפוס המגלגל את האבן הנצחית במעלה ההר, ולו היה חי , הייתי רוצה להגיד לו , שאני מוחל לו.

    השבמחק
  3. תודה על המילים הטובות, גל ומירב.
    עניין האשמה, והעול הקשה שהיא נושאת בחובה, הינו מרכזי ליצירתו של זבאלד, לטעמי, ואכן יש בו מעין דטרמיניזם אשר ניתן באמת למצוא עוד בטרגדיות היווניות מימים עברו.
    מי יודע, אילו חי עוד שנים רבות (זבאלד מת בתאונת דרכים בגיל 57, כשמאחוריו 13 שנים של יצירה וכתיבה בלבד) אולי היה מצליח להתנער מן האשמה ולהביא את יצירתו למקום של גאולה. בכל מקרה מדובר לטעמי בכתיבה שהיא אנושית עד כדי כאב, ושההבחנות המועלות בה הינן פעמית רבות פוקחות עינים.

    השבמחק